על תגובות אוטומטיות בעימותים בין אנשים

אני מדבר לא מעט בהרצאות שלי על תגובות אוטומטיות, ובאחד מסופי השבוע האחרונים יצא לי להיתקל בדוגמא מצוינת למצב כזה כשישבתי בגלידריה יחד עם בנותיי. בגלל שהגלידריה הייתה עמוסה באנשים, חלקנו שולחן יחד עם שתי מלצריות ממסעדה סמוכה שיצאו להפסקת צהריים. בשלב כלשהו אחת מהן, בעוד היא יושבת סנטימטרים ספורים מבתי (לא בסמוך ל, אלא ממש ליד, נוגעת בה ירך בירך), הדליקה סיגריה והתחילה לעשן בהנאה. ביקשתי בהרבה נימוס "היי, אני מצטער, אני לא רוצה לקלקל לכן את ההפסקה, אבל יש סיכוי שתעשנו את הסיגריה איפה שהוא בצד ולא ממש ליד הילדים?", בתגובה הבחורות קמו בזעם ועברו לשבת בשולחן הסמוך תוך כדי פליטת הערות שלא מכבדות לא אותנו ולא אותן. ניגשתי אליהן, ותהיתי למה התגובה המגעילה, הרי ביקשתי בסה"כ ברגישות… אחת מהן אמרה "זה מקום ציבורי והיא יכולה לעשן איפה שהיא רוצה, ובכלל ישבנו שם קודם, ואתם הצטרפתם", "גם אם זה נכון", עניתי "מצופה ממכן התחשבות מינימאלית כשאתן רואות שאתן ליד ילדים קטנים, ובכל מקרה – הרי באמת שביקשתי יפה", היא הסתכלה עליי בספק עצבים ספק עלבון, וענתה "כן, כאילו שאם לא היינו עוברות, לא הייתם עושים מזה עניין, וזה בכלל לא קשור להתחשבות בבנות שלך, אתה כועס כי לא התחשבנו בך…". אמרתי לה "שדווקא לא, ואף אחד לא כעס, והיינו פשוט עוברים מקום בעצמנו". "כן בטח" זרקה עליי המלצרית בחוסר אמונה וסיננה עוד משהו לחברתה. החלפנו עוד מבט ארוך לכמה רגעים נוספים ואז כל אחד התקפל לשולחנו שלו. מיותר לציין, שהן וחבריהן המשיכו לעשן עוד סיגריות רבות וארוכות בשולחן הצמוד והבנות שלי המשיכו לספוג את העשן עד שקמנו ללכת. לא הושגה כאן שום מטרה, ואיכשהו נגררתי לעימות לא צפוי ומיותר.

חשבתי על המקרה הזה לא מעט זמן. אומנם היה קל לפתור את זה בכך שמדובר בבחורות צעירות שלא מבינות מה זה להיות הורה ושעשו מעשה מקומם (לפחות בעיניי – סליחה מכל המעשנים שמזדהים עם הצד השני) שרוב האנשים לא היו עושים מלכתחילה, ומישהו בשולחן ליד אמר ש"חבל על הזמן, הן ילדות חצופות ולא באמת היה עם מי לדבר שם". אבל בתור מי שחוזר כל פעם בהרצאותיו על כך שחשוב לקחת אחריות אישית על כל סיטואציה בין אישית שהתדרדרה (על עצמנו אנחנו שולטים, על אחרים לא) ניסיתי להבין מה השתבש? למה הן הגיבו בכזו קיצוניות? למה התייחסו אליי מראש כאל אדם כעוס שמחפש לריב? כיצד זה נחווה מהצד השני? הנחה שלי היא שזו לא הפעם הראשונה שהן יושבות לעשן סיגריה אחרי יום עבודה ארוך במסעדה, וזו לא הפעם הראשונה שהורה עם ילדים העיר להן. יכול מאוד להיות שבפעמים הקודמות העירו להן באופן אגרסיבי יותר, וכפי שהיא זרקה כבדרך אגב, גם "עשו עניין" כשהן סירבו לעבור מקום. במקרה כזה, לא משנה מי אני, ומה כוונותיי, ברגע שהן הדליקו את הסיגריה הן כבר היו ב"כוננות ספיגה" ומה שלי נראה כמו סיטואציה די תמימה וחד פעמית, להן הרגיש כמו המשך של מאבק ארוך ועיקש בינן לבין ההורים שפוקדים את המקום – אליו הגיבו באופן אוטומטי בלוחמנות.

זה הזכיר לי מקרה אחר, בו ראיתי סיטואציה מאוד דומה נפתרת בצורה הרבה יותר מוצלחת.

אמא ישבה עם ילדה בת כ4-5 בבית קפה בו חיכיתי לפגישה עם לקוח. איש מבוגר שישב לידן וקרא עיתון הדליק סיגר עבה. הילדה עיקמה פרצוף, אמרה משהו לאמא שלה, אמא שלה חייכה ולחשה לה משהו בחזרה, הילדה קמה, ניגשה לאיש עם חיוך מבויש, התחילה להגיד משהו, התחרטה ורצה מהר חזרה לאם. האיש הסתכל עלייה מעט המום, אח"כ פתאום פניו התמלאו חיוך רחב – שאל אותה "איך קוראים לך חמודה"? והתחיל לספר כמה שהיא מזכירה את נכדתו. תוך כדי השיחה צפיתי איך הסיגר עובר תחילה ליד השנייה, המרוחקת, ואז נכבה לחלוטין.

לסיכום, כשאתם נכנסים לעימות או משא ומתן עם אדם כלשהו על סוגיה כזו או אחרת, שאלו את עצמכם – "מה צפוי שתהיה תגובתו האוטומטית לעימות"? ואז "איך אני יכול להתרחק מהתבנית הזו, ולהתחיל את השיחה מכיוון לא צפוי ואפקטיבי יותר"?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים